דף הבית     |     אודות     |     מאמרים     |     סרטונים     |     פורום     |     צור קשר

מאמרים

כל המאמרים מטה נכתבו על-ידי שני נחשון ופורסמו לראשונה

במגאזינים שונים:   מאקו, עשר פלוס, טיים אאוט תל אביב, אתר מכון אדלר ועוד....


ליצירת קשר: 


שני נחשון  05222666960 



חיפוש :

נוכחות הורית (גם) ברשת

23/12/2014

מהיכרותי עם משפחות רבות ונוער, אני מוצאת כי רוב ההורים חשים את חוסר האונים מול התופעה, טומנים את הראש בחול ומתפללים שלילד שלהם זה לא יקרה.  ומגיבים ל”התרחשויות קצה” באופן אימפולסיבי ולא תמיד מותאם ובעיקר לא משיג את התוצאה הרצויה לטווח הארוך.

זאת להערכתי הסיבה כי מספרם של בני הנוער המדווחים על כך שנפגעו ברשת או באמצעי אלקטרוני אחר, ברמה כזו או אחרת- עולה בהתמדה. כשרוב נפגעי הרשת מדווחים על בדידות ומצוקה. כלומר מדובר על סביבה בריונית וקשה ללא נוכחות מבוגר אחראי.

 

מה גורם לנו “להזניח” את המתבגרים שלנו ולשלוח אותם לעולם ללא השפעה והדרכה?

ראשית בואו נודה, חלקנו לא מצטיין בהצבת  גבולות בכלל, לעיתים מתוך בלבול שהצבת גבולות עומדת בסתירה לחום ואהבה, מה שמביא אותנו לא פעם ל”זרימה” מצד אחד” וצעקות וכעסים כשאנו חשים כי נחצה הגבול ואז לא תמיד בהצלחה.

שנית, שירותים טכנולוגיים מתקדמים שינו את המרחב החברתי בו אנו חיים. רובינו למד את מלאכת ההוריות מהורינו והשינויים הטכנולוגים  מוצאים אותנו ללא כלים מתאימים. והדבר קצת מזכיר לי תופעה של הגירה בו פעמים רבות ההורים תופסים עצמם כלא רלוונטים עקב קושי בהבנת השפה והערכים של המקום החדש.

שלישית, גם אם גילינו אחריות וקיבלנו הדרכה והפנמנו דרכי חינוך רלוונטיות ואף קיבלנו את הסכמתו של הילד שלנו להיות חברים שלו בפייס, או שמיקמנו את המחשב בחלל מרכזי בבית, כי הרי הטכנולוגיה משתנה והמחשב הנייח והפייס בוק הפכו כמעט ללא רלוונטים וכל מה שלמדנו והפנמנו הפך גם הוא ללא יעיל.

והסיבה הנוספת שלדעתי היא שורש הבעיה, שרובינו מבינים קוגנטיבית שהרשת החברתית מסוכנת ומעשי הבריונות שחווינו כילדים, הועתקו אל המרחב החברתי החדש, הרי שאבולוציונית, אנחנו  עדיין מרגישים בטוחים כשהרכב שלנו בחניה והילד שלנו בחדר הסמוך, או יושב לידנו בארוחת הערב מבלי לחוש כי הוא אוחז בידו את אותו כרטיס כניסה פעיל למתקן המסוכן בלונה פארק של  החיים.

 

אז מה בכל זאת עושים?

כדי לחנך ילדים (וגם מבוגרים), עלינו לשאוף להכחיד תופעות שליליות ולעודד תופעות חיוביות. וזאת ניתן לעשות אם אנו מכירים את התופעה, מחזיקיםארגז תגובות מתאים ובעיקר מאמינים בחובתינו וביכולת שלנו לחנך את הילדים שלנו, כי אנחנו יודעים מה  נכון ואנו מאמינים גם ביכולתם  של המתבגרים שלנו  להשמע לנו. (גם אם הם לא מראים לנו )

א.      הכרות:

אז בואו נכיר קצת את תופעת הבריונות ברשתות החברתיות:

לבריונות בכלל שלושה מרכיבים מרכזיים: התנהגות תוקפנית, פגיעה החוזרת על עצמה שוב ושוב ואי-שוויון בכוחות בין התוקף לנתקף על אף שהם לכאורה בקבוצת השווים.

הגדרת הבריונות רשת (cyber-bullying) מוגדרת כ”שימוש במידע וטכנולוגיות תקשורת כדי לסייע להתנהגות עוינת, מכוונת וחוזרת על ידי יחיד או קבוצה, המכוונת להזיק לאחרים ” Hinduja & Patchin, 2009). בפעולות בריונות אלה נעשה שימוש ברשת האינטרנט, כדי לפגוע באדם אחר על ידי אחד או יותר מההתנהגויות הבאות: החלפת מסרים קשים, הטרדות, השמצות, התחזות וגניבת זהוות, חשיפת פרטים מביכים, החרמות, איומים, סחיטות ועוד…

כשההבדל המשמעותי בין הבריונות שאנו נחשפנו אליה כילדים לבין זו שילדינו חווים היום הוא שאנו יכולנו להכנס הביתה לסגור את הדלת ולהתנתק מהשדה החברתי המאיים, כשהיום הגו’נגל החברתי-  ניכנס איתך לשירותים למיטה ולעיתים למקלחת דרך הניידים והתחושה של ילד שחווה סוג של ביריונות היא תחושה של חנק שסוגר עליך מכל הכיוונים.

ההבדל השני והמשמעותי הוא שכיום מלבד התוקף והמותקף ישנם גם שחקני משנה שחווים את הבריונות ולא פועלים נגדה מתוך, אלם, פחד, הנאה, הזדהות עם התוקפן או כל סיבה אחרת,  נוכחות העדים הללו מעצימה את קלונו של הקורבן, את בדידותו, אבל גם משפיעה באופנים שונים על העדים ובמידה מסויימת מעצבת את תפיסת עולמם.

 

ב.      ארגז תגובות

אז מהו ארגז התגובות או במלים אחרות איך מחנכים ילדים בארץ החדשה הזו?

דוגמה אישית:

חינוך טוב, לא צריך להיעשות באופן דידקטי, הוא יכול להיות באופן של מודלינג ושיתוף. בשלב הראשון נייצר תחושה של אמון- אפשר לסמוך עלי, אני לא מתערב, אני לא אימפולסיבי, החרדות שלי לא מנהלות אותי, אני סומך על הילד שלי שיודע מה הוא עושה, אני מאפשר לו לטעות. אני משתף אותו גם בטעויות שלי, בלבטים שלי אני משוחח איתו לא מחנך אותו. גם לי כגולש ישנן לא פעם דילמות חברתיות- לעשות לייק כן או לא? “האשימו זמר בהתנהגות מסויימת- בית המשפט עוד לא פסק, לכתוב טוקבק מגנה או לא? , להצטרף להעליהום או לשמור על כבודו (וכבודי)?

שיתוף:

 מאחורי כל בחירה שלנו עומד ערך, עלינו ההורים לשתף את הילדים בערכים שלנו- זו משמעות של חינוך. אני לא חייבת לחנך את הילד שלי בשדה שלו, אני יכולה להזמין אותו לשדה שלי… להתלבט עימו האם להעלות תמונה שלי בבגד ים, לחשוף את דעתי על ראש הממשלה ועוד…. כשאני משוחחת עם הילד על נושאים ערכיים שכביכול אינם קשורים אליו, הוא קשוב יותר, ההתנגדויות אצלו לא מופעלות ברגע זה והוא פנוי להקשבה. שוחחו עם הילד על  אירועים רחוקים ממנו מחייכם החברתיים שתפו אותו גם בטעויות שעשיתם. אחד הנושאים שאני מוצאת בקליניקה שלי עם הנערים היא תחושת האשמה..לא פעם סיפרו לי נערות כי מתוך כמיהה לאהבה ולהתייחסות, שיתפו ברשתות בתמונות ובנושאים שהצנעה יפה להם… ובריונים עשו בחומרים שימושים פוגעניים.. לצערי לא פעם הנערות הפגועות מרגישות אשמות מה שמעמיק את תחושת הבדידות. מהסיבה הזו, הן אינן פונות אלינו ההורים לבקשת עזרה מאחר ותחושת האשמה והבושה מנהלת אותם. הילדים שלכם צריכים לדעת שיש להם מקום בחייכם גם כשהם טועים ואשמים. וזאת ילמדו בדרך הטובה ביותר כשתשתפו אותם גם בטעויות שלכם.

וגם בסולחנות שתפגינו כלפי טעויות שנעשו. לא מזמן הארץ סערה עקב תמונות חשופות של מורה שהגיעו במקרה לרשת… תגובה של הורה אל מול ילדו שמגנה את המורה ומטילה את האשמה עליה, עלולה לייצר אצל הילד שלך תחושה כי אם הוא נפגע מבריונות רשת עקב טעות שעשה, אתה לא תהווה כתובת עבורו…

התייעצות:

התייעצו עם הילדים שלכם, בקשו מהם עזרה, לא רק עזרה טכנולוגית, גם עזרה בסוגיות ערכיות.. חברה נעלבה ממני- מה עלי לעשות? כתבתי פוסט ואני מצטערת עליו…, עשיתי לייק ומישהו נפגע, הורדתי אפליקציה ורק בהמשך ראיתי שהיא מזיקה לאנשים, קיבלתי בווטס-אפ ידיעה שדובר צהל עוד לא שיחרר… אני מאוד רוצה שידעו שאני יודעת, אבל משפחות עשויות להפגע מכך.. אלו סוגיות שחשוב שנדבר עם הילדים שלנו עליהם, אף אחד אחר לא יעשה זאת עבורינו.

עידוד:

שינוי התנהגות נוצר כשאנחנו מעודדים התנהגויות חיוביות החליטו ביניכם איזו התנהגות נרצה לעודד?

כשהם אוספים מידע רלוונטי ללימודים, מתכונים, מסלולי טיול,

כשהם מבלים מחוץ לרשתות החברתיות

כשהם מדווחים על התנהגות בלתי הולמת באינטרנט

כשהם משתפים אתכם הודו להם..  ואל תמהרו לעשות פעולה בנדון. שאלו אותם כיצד היו רוצים שתגיבו תופתעו לגלות שלעתים רק חיפשו אוזן קשבת ולא הטפה מתחסדת.

יצירת קהילת הורים בעלת שפה דומה:

באופן אישי אני מאוד מאמינה, בחברותה של הורים, והיום בעידן הווטס- אפ והפייסבוק זה גם לא דורש מאמץ רב. הרעיון הכללי הוא שההלחץ החברתי שהילד שלכם עומד בפניו מקביל ללחץ בו אתם עומדים מולו.. הדבר אינו קשור רק לגלישה הבטוחה, הוא קשור גם לסוגיות בטיחותיות וערכיות נוספות כמו, שעת חזרה מאירועים, נסיעה למועדונים או כל דבר בו הילד שלכם אומר “לכולם מרשים”. אני סבורה שכפי שחלק מהילדים מרגישים בדידות רבה בחברת השווים כך גם חלק ממהורים חשים בדידות איומה מול המפלצת הרב ראשית הזו שנקראת אינטרנט. להיות חלק מקבוצת הורים  שמתיעצת, שעוזרת לנו להכנס לא פעם לפרופורציות ובעיקר משמיעה לחברים של הילדים שלכם, קולות דומים לאלו שהוא שומע בבית, זה עשוי לצור אצל המתבגרים רושם כי העולם אינו ג’ונג’ל ואחרי הכל יש מי שמנהל אותו וניתן לסמוך עליו. (אגב, ילדים שמרגישים בטוח בסביבתם עושים פחות שימוש בתוקפנות ואלימות).

כתבה: שני נחשון, מנחת קבוצות הורים, צוותי חינוך, ילדים ונוער להתמודדות עם קשיי קשב ודחייה חברתית. בוגרת מכון אדלר.

 

 

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים